פרשת עקב
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה´ אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז, יב).
שתי המילים הראשונות שבפרשתנו דורשות הסבר. לכאורה היה צריך לומר ´אם תשמעון´, ככתוב במקום אחר ´אם בחוקותי תלכו´.
רש"י במקום מביא את דברי מדרש תנחומא, שהדבר בא לרמז להיות זהיר במצווה קלה לא פחות ממצווה חמורה. לכן אמר הכתוב שכל שפע הטוב המובטח בפסוקים הבאים, יגיע לעם ישראל רק אם יקפידו לקיים גם את המצוות הקלות ש´אדם דש בעקביו´. שהרי כשמלך פוקד, האזרח הנאמן יקיים את ההוראה גם אם מדובר במה שנראה פשוט. ואם עבר על דבריו הרי זה מורד במלכות. ובפרט שבהוראותיו של מלך העולם ישנו עומק לפנים עומק, ומי יכול להקל ראש בהוראה שנראית פשוטה בשכל האנושי המוגבל.
ה´אור החיים´ הוסיף עוד לבאר על פי דברי חז"ל (בראשית רבה, מא), שבכל מקום שנאמר ´ויהי´ הוא לשון צרה (כמו: וי!), ו´והיה´ לשון שמחה. המילה ´עקב´ ביאורה ´סוף´. כמו ´בעקבות משיחא´. ובאה התורה ללמדנו יסוד גדול בנפש האדם.
לעיתים חש האדם חוסר שמחה וסיפוק, והוא שואל את עצמו: "מה כבר לא עשיתי? מה עוד אוכל לעשות כדי להיות מאושר ושמח?".
אולם מאחר ומערכת המצוות מותאמת לאיברים ולגידים שבגוף ונשמת האדם, כל זמן שאיננו מקיים את מכלול המצוות המוטלות עליו, לעולם לא תגיע נשמתו לשמחה אמיתית, בגלל החסר שהיא חשה בפנימיותה, שכן שמחה היא עניין השייך לנשמה הרוחנית ולא לגוף. ולכן גם אם הוא מקיים חלק מהמצוות, כגון המצוות שבין אדם לחברו, אך מתעלם מהמצוות שבין אדם למקום, או להיפך, או שמקיים מעט מזה ומעט מזה אך מתעלם ממצוות מסוימות, הוא לעולם לא יחוש שמחה מלאה ואמיתית.
לכן מלמדת אותנו התורה: ´וְהָיָה´ – לשון שמחה, מתי תחוש בה בשלמות? ´עֵקֶב´ תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה. בסוף שמירת מכלול המצוות. רק כאשר האדם נאמן לבוראו ומקיים כראוי את מצוותיו בהיותו מדקדק בקלה כבחמורה, זוכה נשמתו לחוש שמחה נפלאה, שהרי היא מגשימה את ייעודה בעולם.
אדם זה יחיה חיים רגועים ללא חרדות ופחדים, שהרי "פחדו בציון – חטאים" אומר הנביא (ישעיהו לג, יד). ומבואר בתלמוד (ברכות ס) שהחטא גורם לאדם לפחד. אבל הצועד בדרך אמת, רגוע הוא ושמח, וזוכה גם לקבל את שפע הברכות המוזכרות בפסוקים הבאים: "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ וכו´". שבת שלום.
בפרשת השבוע , פרשת עקב , נאמר הפסוק:"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"(ח' י'). "ואכלת ושבעת וברכת" - פירושו כאשר אדם אוכל ושבע צריך לברך את הקב"ה וזה מה שמפרש בעל הטורים על כך:"היינו ברכת המזון וכן נמי צריך לברך לפניו פי' ואכלת ושבעת וברכת כבר שאסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה שנאמר לה' הארץ ומלואה אבל לאחר שבירך הוא משלו שנאמר והארץ נתן לבני האדם וזה אמרתי לה' אדוני אתה טובתי בל עליך מכיוון שהדיתי לה' אין הטובה משלך" ומהו שיעור האכילה שלאחריו צריך לברך את הבורא יתברך? שיעור כזית ואת זה בדרך רמז רמזה התורה בפסוק הנ"ל במילה "ואכלת" ששווה בגימטריא קטנה ( 16 ) לגימטריא הקטנה של המילה "בכזית" ( 16 ).
ולעניות דעתי, ראיתי לנכון לפרש , כי על האדם לאכול אך ורק בשעת צורך, דהיינו לקיום גופו לעבודת הבורא ולא חס ושלום למילוי תאוותיו. וזהו פירוש "על הארץ הטובה אשר נתן לך" - דהיינו לעולם הבא על דרך משל, כלומר לאכול רק בשביל לקיים גופו לעבודת הבורא יתברך שיוכל להשיג את ה"ארץ" - את העולם הבא. וזה מה שאמר רבינו ה"אביר יעקב" אבוחצירא זצ"ל: "אדם שאוכל כבהמה יתקשה מאוד לברך כיהודי", לכן יש לזכור גם בשעת האכילה לומר דברי תורה על השולחן ולהרגיש כאילו אוכלים על שולחנו של מקום, וכך יוכלו לזכות לברך בכוונה ובדביקות ראויה. וזהו שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך' - אותיות אכיל-ה' גם בשעת אכילה יהיה ה' לנגדך, תוכל לברך כראוי".
מסופר על החפץ חיים שפעם נאנח בשעת ברכת המזון, וכששאלוהו לפשר האנחה הסביר: אנו אומרים בברכת המזון: "לא לידי בשר ודם" וכו' כי אם לידך וכו'. שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. אני מבקש מהקב"ה שיתן לי את פרנסתי שהוא מכירני, כי בשר ודם חושב לעצמו: מי יודע מי זה ישראל מאיר ונותן מפני שחושב שאני חשוב, ואז בעולם הבא כשיראה מי אני באמת איזה בושה תהיה. (לקוח מתוך הספר עונג שבת).
לעילוי נשמת קלודין בת מילי ז"ל והרב יוסף שלום אלישיב בן חיה מושא זצוק"ל ויוסף חיים בן רבקה ז"ל
ולרפואת הרב עובדיה יוסף בן ג'ורג'יה הי"ו והרב יעקב יוסף בן מרגלית הי"ו ויעקב חיים בן אורית הי"ו.
