פרשת חוקת
פרשתנו פותחת באחת המצוות העמוקות ביותר בסוד הטמון בהן: פרה אדומה. התורה מלמדת כי כל אדם שנטמא בטומאת מת, בנגיעה או בשהייה משותפת בחדר וכדו´, חייב להיטהר לפני שייכנס לתחום המקדש. טהרה זו נעשית באמצעות מים המעורבים באפר של פרה אדומה, אותם מזים על הטמא.
במבט ראשון, כל דיני הטומאה והטהרה נראים מוזרים ותמוהים מאוד לאדם המביט בהן מהצד. שהרי מבחינה פיזית לא השתנה שום דבר במי שנטמא. אולם ´טומאה´ ו´אטימות´, נובעים מאותו שורש. הטומאה הינה מצב רוחני בה נוצרת באדם מעין מעטפת של אטימות רוחנית. קל להבין את הדבר כאשר מדובר במזון שהתורה מגלה כי הוא טמא. "אל תטמאו בכל אלה ונטמתם בם". אדם שאוכל מאכלים אסורים ובעלי חיים טמאים, נפגמת בו הרגישות הרוחנית, ונשמתו נאטמת בפני הקדושה ובפני השפע הרוחני שיכלה להשיג. שהרי הגוף מושפע מהאיכות החומרית של המזון והנשמה מושפעת מהאיכות הרוחנית של המזון.
אולם בטומאות אחרות כמו טומאת מת או טומאת נידה, קיים קושי גדול יותר להבין לעומק את השפעת הטומאה על האדם. מדוע אדם שנגע במת נאסר בכניסה להר הבית עד שהוא נטהר? מה פשר דיני טומאה וטהרה בנידת האשה, אף שמדובר בתהליכים טבעיים לכאורה?
התשובה לשאלות אלו טמונה באמונה הפשוטה שבורא העולם יודע הרבה יותר טוב מאתנו מה מועיל ומה מזיק לנו. ניתן להבין זאת מעולם הרפואה. לפני כמה מאות שנים, לא ידעו כלל שיש חיידקים בעולם. בני האדם חשבו כי רק מה שעיניהם רואות – קיים, ומה שהעיניים לא רואות – לא קיים. מתוך כך גם לא הובן כיצד אנשים נדבקים בכל מיני מחלות ומהו הגורם המסתורי למוות בהרבה מקרים.
עד שגילו את המיקרוסקופ, ולפתע הבחינו ביצורים זעירים המועברים מאדם לאדם במגע קל בלבד. גם האנטיביוטיקה שהפכה לתרופת פלאים למחלות רבות התגלתה לאחר התבוננות באמצעות מיקרוסקופ במה שמתרחש בעובש.
מערכת המצוות בכללותה, היא גילוי אלוקי של סודות הטבע שבבריאה מהצד הרוחני שבה. וכך גם בענייננו. הקב"ה, שמכיר היטב את הבריאה שברא, גילה לעם ישראל את סוד הטבע של מערכת הטומאה והטהרה, מערכת רוחנית המגיעה כתוצאה מגורמים שונים. הוא גם גילה לנו את מה שמסלק את אותה טומאה. כך באפר פרה אדומה וכך גם בעניין הטבילה במקוה.
מי המקוה עוברים השקה עם מי גשמים טהורים וצלולים שלא נשאבו, וזה מה שמבדיל אותם מהאמבטיה שבבית. על פי תורת הקבלה, הטבילה במקוה, ללא שום חציצה על הגוף ומתוך הקפדה ששום שערה לא תהיה מחוץ למים, דומה ליציאה מחוץ לאטמוספירה, טבילה במי גן עדן העליון, וחזרה הביתה. לא פחות! לכן הטבילה במקוה הכרחית לחלוטין לטובת ולתועלת הטובלים ובני המשפחה. שהרי כך גילה לנו הבורא בתורתו, שכדי להיטהר מטומאת נידה, או כל טומאה אחרת, יש לטבול במקווה טהרה דוקא. ואכן, מצוות טהרת המשפחה נמצאת ביסוד הבית היהודי, אשר עם ישראל מסר את נפשו עליה במשך כל הדורות. ויה”ר שנזכה לחיי טהרה וקדושה תמידיים.
בפרשתינו מסופר על כך שעם ישראל הגיעה אל מדבר צן והתיישב בקדש והואיל ולא היה להם שם מים הם החלו להתלונן. לכן, ציווה הקב"ה את משה "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם"(במדבר כ' ז').
הקב"ה מצווה את משה לקחת את המטה שלו ולדבר עם הסלע בכדי שיוציא מים, אך לא כך היה. משה לא שמע בקולו של ה' ולקח את המטה שלו והכה על סלע פעמיים ויצאו מים מן הסלע. אנו מבחינים בכך שבמקום לדבר עם הסלע שזוהי מעלה גדולה יותר וכפי שמפרש רש"י בפסוקים שבאים לאחר מכן שאלו הוא היה מדבר אל הסלע והיה יוצא מים, הקב"ה היה מקודש לעיני העדה מכיוון שהם היו אומרים לעצמם: "מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו! " (רש"י , פסוק י"ב). כתוצאה מכך הקב"ה העניש את משה ואהרון וגזר עליהם שלא יכנסו לארץ.
מסיפור זה אנו יכולים ללמוד מוסר גדול. בספרו "מסילת ישרים" , הרמח"ל מבאר את מידת הזהירות שכל עניינה שצריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן, ובזמן קבוע לו בהתבודדו , מה הוא הדרך האמיתי לפי חוק התורה שהאדם צריך לילך בו, ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו וכו'" - כלומר הרמח"ל מסביר שצריך האדם להיות נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא?
בהמשך הרמח"ל מסביר כיצד ניתן לרכוש את מידת הזהירות במהלך החיים באומרו: "הנה מה שמביא את האדם אל הזהירות, הוא לימוד התורה, והוא מה שאמר רבי פינחס בתחילת הברייתא: תורה מביאה לידי זהירות.".
עד כאן מסביר הרמח"ל על דרך הכלל. אולם בהמשך הוא מסביר על דרך הפרט ומבאר שיש שלושה דרגות של בני אדם בעבודה הרוחנית.
האחד הם שלמי הדעת אשר שואפים לשלמות ומשיגים אותה ע"י מעשים טובים,מידות טובות ומצוות כפי שנאמר:"אשרי אדם מפחד תמיד"(משלי כח,יד) דהיינו שיהיה דרוך שלא להיכשל בעבירה ואדרבה הוא תמיד ישאף למצוות ומעשים טובים. בהמשך מסביר הרמח"ל שסוף מדרגה זו נקרא "יראת חטא" והיא שיהיה האדם ירא תמיד ודאג פן ימצא בידו איזה שמץ חטא שיעכבהו מן השלמות אשר הוא חייב להשתדל בעבורו. "ועל זה אמרו ז"ל על דרך המשל: מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חברו. כי אין זה מטעם הקנאה, אשר תיפול רק בחסרי הדעת..... אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלמות - מדרגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חברו" - מסביר הרמח"ל שבעתיד לבוא כל אדם יקבל את שכרו כפי מעשיו בתקופת העבודה וכאשר אותו אדם ששאף לשלמות יתבונן באחרים ויראה שהם מעליו תהיה לו צביטה בלב ולא מתוך קנאה, אלא מתוך כל שהוא היה מסוגל להגיע גם לדרגה כזו כמו של חברו.
השני הם הפחותים אשר גם הם יקיימו מצוות וכו' אך בשונה משלמי הדעת הם מתבוננים כיצד הם ירגישו בעתיד לבוא כאשר הם יראו את דרגתם ביחס לאחרים -"וזה,כי זה פשוט אצל כל בעל דת, שאין המדרגות מתחלקות בעולם האמיתי שהוא העולם הבא אלא לפי המעשים, ושלא יתרומם שם אלא מי שהוא רב המעשים מחברו, ואשר הוא מעט המעשים הוא יהיה השפל. אם כן, אפוא, איך יוכל האדם להעלים אינו ממעשיו או למען השתדלותו בזה וכו' ". כמו כן, מסביר הרמח"ל שיש מן האנשים הללו אשר טוענים שיקיימו מצוות אך לא בדקדוק רב והם שואפים לכל הפחות להגיע לדרגה נמוכה בגן עדן והעיקר לא להגיע לגיהינום.
השלישי הם "ההמון כולו" אשר מתבוננים לפי עניין השכר והעונש עצמם וכפי שאומר שם:"בראות עומק הדין עד היכן מגיע, אשר באמת ראוי להזדעזע ולהתחרד תמיד, כי מי יעמוד ביום הדין, ומי יצדק לפני בוראו, באשר השקפתו מדוקדקת על כל דבר קטן או גדול". לאחר מכן הרמח"ל נותן דוגמאות לדקדוק בעניין השכר והעונש
למשל: "מיכל, לפי שהוכיחה את דוד במה שרקד בחוץ לפני הארון, נעשה שלא היה לה ולד אלא במותה(שמואל-ב ו,כ)". מיכל הוכיחה את דוד על כך שרקד בשמחה לשם שמים בפני הארון ולכן נענשה.
בביאור הרמח"ל על כך אנו יכולים לראות את הדקדוק של הבורא יתברך במצוות ובמעשים.
גם כאן בפרשתינו מדקדק הקב"ה עם משה ואהרון על כך שמשה היכה בסלע במקום לדבר עימו ולכן הם נענשו שלא להיכנס לארץ וכפי שכתב הרמח"ל:"וסביביו נשערה מאוד(תהלים נ,ג) - מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה".
לכן, עלינו ללמוד מוסר עצום ולהתחזק באמונה ולדקדק במצוות ובמעשים ובתיקון המידות.
כמה חשוב לדקדק בעבודה הרוחנית ועוד אמרו חז"ל במשנה: "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה".
לעילוי נשמת קלודין בת מילי ולרפואת הרב יוסף שלום אלישיב בן חיה מושא הי"ו והרב יעקב יוסף בן מרגלית הי"ו.
